במדינת ישראל נרשמת בעיה משמעותית בניהול התקציב הציבורי, כאשר רק כ-3% מהתוצר המקומי הגולמי מופנים להשקעות ציבוריות. נתון זה מייצג כ-10% בלבד מכלל התקציב, ומהווה חצי מהממוצע הבינלאומי בהשוואה למדינות מתקדמות. כך למשל, בשבדיה היקף ההשקעה הציבורית עומד על יותר מ-5% מהתוצר, עם מגמה להגדלתו על מנת להתמודד עם אתגרים כלכליים וסביבתיים, ולשפר את התשתיות והחינוך.
במציאות כזו, ישראל מתמודדת עם שחיקת הון לאומי, ירידה בפריון העבודה והתרחבות הפערים בין המרכז לפריפריה. מדינה שלא מקצה משאבים לחינוך, תחבורה ציבורית מתקדמת, מחקר ופיתוח – מסכנת את עתידה. ההשקעה הציבורית אינה נתפסת כהוצאה אלא כהשקעה לעתיד, אך בישראל ההשקעות הללו נדחקות לקרן זווית לעומת הוצאות קצרות טווח כמו מענקים וסובסידיות.
בעולם העסקי, ניהול תקציב לקוי שכזה היה נתפס כבלתי מתקבל על הדעת. חברות עסקיות מקפידות להבחין בין הוצאות תפעוליות שוטפות לבין השקעות הוניות לטווח הארוך. דירקטוריונים מחויבים למדוד את ההשקעות בתשתיות, טכנולוגיה וחינוך, לעומת הוצאות שוטפות כמו שכר ותחזוקה. ביצועי החברה נמדדים לפי התקדמות ההשקעות ולא רק לפי הוצאות היום-יום.
כדי לשנות את המצב בישראל, יש צורך בחוק יסוד חדש שייקרא "אחריות בין-דורית וחלוקת תקציב המדינה". החוק יגדיר מסלול ברור ובר-מדידה להשקעות ארוכות טווח. היעד הוא להגדיל את ההשקעה הציבורית מ-3% מהתוצר ל-5% עד שנת 2030, ובהמשך ל-9% מהתוצר עד 2042. כך, חלק קבוע מהתקציב יופנה להשקעות בתשתיות ובחינוך, מה שיאפשר למדוד התקדמות ולהבין כמה מהתקציב מושקע בעתיד.
החוק יכלול גם מנגנוני פיקוח ובקרה, עם מועצה פיסקאלית עצמאית שתבחן כל תקציב ותפרסם חוות-דעת פומביות. נציב או נציבת הדורות הבאים יפקחו על ההיבטים הערכיים-חברתיים וידאגו לדוח שנתי שיוצג בכנסת ובפני הציבור. חריגות מהמסלול יתאפשרו רק במצבי חירום וברוב מיוחס.
הדיונים על תקציב 2026 והבחירות הקרובות מהווים הזדמנות להציב את הנושא במרכז הדיון הפוליטי. קביעת מסגרת שמבטיחה השקעה בעתיד אינה מותרות אלא הכרח. הכנסת והממשלה חייבות להפסיק להתמקד בצורכי ההווה בלבד ולהניח יסודות לעתיד.
חוק יסוד לחלוקת התקציב בין צריכה להשקעה יבטיח שישראל לא רק תשרוד את ההווה, אלא תשגשג גם בעשורים הבאים. המטרה היא לא רק לשפר את המצב הכלכלי הנוכחי, אלא להבטיח עתיד טוב יותר לדורות הבאים.
