באיחוד האמירויות הערביות, השייח' טחנון בן זאיד אל נהיאן נחשב לאחת הדמויות המרכזיות שמובילות את קו המדיניות הפרגמטי של המדינה מול איראן. טחנון, שמחזיק בתפקיד יועץ לביטחון לאומי, הוא גם בעל השפעה רחבה על מערכת ההשקעות של אבו דאבי, המנהלת הון גלובלי עצום. בתקופה האחרונה, הוא ממלא תפקיד רגיש במיוחד כשליח מדיני, במטרה לבנות ערוצי תקשורת ישירים עם טהרן, בזמן שהאמירויות מתמודדת עם האתגרים הביטחוניים והכלכליים הנובעים מהמתח האזורי.
האמירויות נמצאת בעיצומו של תהליך להפיכת אבו דאבי ודובאי למרכזים כלכליים גלובליים בתחומי הון, תיירות, אנרגיה ושירותים פיננסיים. המלחמה הממושכת מול איראן פוגעת במודל הכלכלי הזה, שכן היא מייקרת את עלויות הביטוח הימי, פוגעת בתעופה, מרחיקה עובדים זרים ומעלה את רמת הסיכון באזור שמבוסס על יציבות. לכן, לאחר חודשים של מדיניות תקיפה מול איראן, נראה שאבו דאבי בוחרת כעת בגישה זהירה ומחושבת יותר, תוך שמירה על ערוצי תקשורת פתוחים עם השכנה הגדולה מעבר למפרץ.
האינטרס של האמירויות ברור: צמצום הסיכון למלחמה מתמשכת שיכולה לפגוע בנמלים, שדות תעופה, מתקני אנרגיה ומרכזים פיננסיים. חברות בינלאומיות, קרנות הון ובנקים בוחרים בדובאי ובאבו דאבי בזכות היציבות והרגולציה הנוחה, וכל אירוע ביטחוני עלול לערער את המודל הזה.
טחנון בן זאיד, שהוא אחיו של נשיא האמירויות מוחמד בן זאיד, משלב בין השפעה ביטחונית לשליטה במערכת רחבה של קרנות השקעה וגופי פיננסים. מדיניותו נמדדת לא רק בכוח צבאי אלא גם ביכולת לשמור על יציבות כלכלית לצד הגבול האיראני. שוקי ההון באמירויות הפכו לכלי מדיניות משמעותי, עם שוק מניות שחצה את רף הטריליון דולר ועם חברות רבות הקשורות ישירות או בעקיפין לטחנון.
המצר הרגיש ביותר לאמירויות הוא מצר הורמוז, נתיב אסטרטגי חשוב לסחר בנפט וגז טבעי. כל שיבוש במעבר שם משפיע על יצוא הנפט ומחירי האנרגיה בעולם. האמירויות פועלת להקטין את התלות בהורמוז, באמצעות פיתוח תשתיות חלופיות כמו צינור חבשאן פוג'יירה, אך עדיין נדרשת יציבות במעבר הימי כדי לשמור על מעמדה הכלכלי.
האמירויות גם נוקטת גישה של מגעים ישירים עם איראן, במקביל למאמצי תיווך בינלאומיים. קטאר, לדוגמה, לקחה תפקיד מרכזי בתיווך בין ארה"ב לאיראן, תוך עדכון האמירויות במגעים. עבור אבו דאבי, זה מצב נוח שמאפשר לה לשמור על ערוצי השפעה מבלי לוותר על האינטרסים הביטחוניים שלה.
במישור הפנים-אמירתי, יש פערים בין דובאי שמתמקדת במסחר, תיירות ולוגיסטיקה לבין אבו דאבי שמובילה את הקו הביטחוני. טחנון ממוקם במרכז המחלוקת הזו, מכיר את הסיכונים הביטחוניים אך גם מבין את הצורך הכלכלי בשגרה יציבה.
בסופו של דבר, האמירויות מנסה לנהל את היחסים עם איראן תוך שמירה על איזון בין הרתעה לביטחון כלכלי. טחנון בן זאיד מייצג את התפיסה החדשה של אבו דאבי: ביטחון, השקעות ומדיניות חוץ הם חלק מאותה מערכת. אם איראן מאיימת על הורמוז, היא מאיימת גם על הכלכלה האמירתית. אם הפסקת אש מאפשרת להחזיר יציבות, אבו דאבי תנסה להיות שם, תוך ניהול זהיר של יחסיה עם טהרן ועם בעלות בריתה הבינלאומיות.
